בס"ד
ערב טוב לכולם.
ברצוני לשתף אותכם במשמרת שהייתה לי השבוע בירושלים (ביום ראשון).
הייתי אחרי לילה ללא שינה, ואחרי המשמרת נסעתי לחתונה בחברון.
תחילת המשמרת (לבן עם צוריאל כמובן) הייתה די קלילה. היה לנו ניסיון התאבדות, יולדת אחרי ניתוח קיסרי עם התכווצויות, בת 23 עם חולשה- הודיעו לה בדיוק שבעלה נפטר אחרי החייאה (הוא היה בן 25, בריא לחלוטין- הוא התמוטט באמצע התפילה וקבעו מוות במקום. הם התחתנו לפני שנה ויש לה בבית תינוק בן 3 שבועות.) ואם זכור לי נכון גם תאונה קלה.

14:35 אנחנו ברמת אשכול מתכוננים לצאת לכיוון התחנה לסגור משמרת.
"80 י-ם, אתם נוסעים בדחוף לשמואל הנביא, שריפה. נט"ן יצא אחריכם". אוחחחחח תמיד זה קורה לנו בסוף משמרת.

שתדעו לכם- בחיים לא ראיתי כזאת שריפה. בחיים. הדירה העליונה עלתה בלהבות, עם עשן שחור כפחם.
הגענו לזירה ביחד עם הנט"ן (פראמדיק זאבי חפץ, אודליה הנהגת והרופא הערבי-לא זוכרת את שמו).
כמובן שהיו שם כמאה אנשים שבאו לצפות. המכבי אש בדיוק התמקמו- וההיסטריה גברה.
התחלתי להעיף אנשים מהכביש, אך ללא מענה.
זאבי ביקש ממני להיצמד אליו כשצוריאל נשאר באמבולנס מתכונן ליציאה, וחיכינו למכבי אש שיוציאו את הפצועים.
האמא של התינוקות הגיעה אלינו בהיסטריה- ואמרה שיש בפנים תינוקות, וצעקה עלינו מדוע איננו עושים דבר.
ואני. מה אני עשיתי?! צעקתי עליה בחזרה שתרד מהכביש.
רק אח"כ גיליתי שזה היה הבית שלה. ושבעלה ושלושת ילדיה היו בעצם בפנים.
היה בלאגן. זאבי ביקש ממני להביא את המגפון מהניידת (ששם אודליה גם חיכתה והתכוננה ליציאה). כשחזרתי אני קולטת את משה תורג'מן (חובש כונן) עם תינוק שחור ואת זאבי מחזיק עוד תינוק שחור ורטוב ורצים לקראתי.
זאבי משך אותי איתו- והכניס אותי לנט"ן ונתן לי את התינוק. מחוסר הכרה. בקושי נושם.
החום עשה את שלו. אני זוכרת את הרופא- רוכן מעל התינוק השני, נוטף זיעה.
לקחנו את שני התינוקות בנט"ן ונסענו.
הגיע לזירה כונן פראמדיק שגם התלווה אלינו. לא זוכרת את שמו.
בקיצור-
האמא הייתה איתנו. ישבה בנסיעה מקדימה.
הרופא ישב על הספסל ליד החלון ולידו הפראמדיק הכונן. הם טיפלו בתינוק הראשון.
אני ישבתי על כיסא הפראמדיק, וזאבי ישב על הספסל מולי, והתחלנו החייאה- עם פינוי להדסה עין כרם.
אאאאאעעעעעהההה.
בעיה. המוקדנית צווחה כאילו היה פצצה גרעינית שהתפוצצה בי-ם (חס וחלילה!!!), אין מצב שאנחנו מתקרבים להדסה. כל הכבישים סגורים עקב השריפה שהייתה שם.
אז נסענו לשע"צ.
אאאאאאעעעעההה.
הם לא מסכימים שנבוא- אין להם מקום בטיפול נמרץ ילדים. היינו כבר בצומת של שערי צדק, ומסכנה אודליה- כמעט נתקעה בעמוד של השומר. נכנסנו בכל אופן- לטראומה.
האדם היחיד שלא היה שם היה פרופ' יונתן הלוי (המנכ"ל של שע"צ). כולם היו שם. צוות של המיון הרגיל, מיון ילדים, טיפול נמרץ ילדים, רופאת אף אוזן גרון, כירורגיים, רופאי מחלקת הרדמה, אחות ראשית, אחות כללית....... ועוד ועוד.

ניקיתי בצד את האלונקה. בשקט.
המוקד התקשר לזאבי בהיסטריה- שהיה בדירה עוד ילד, ואף אחד לא יודע איפה הוא, ומה איתו.
הרי זאבי היה סוג של פיקוד 10.
נזכרתי בצוריאל. הרמתי אליו טלפון. התברר שהוא לקח את האבא ואת הילד השלישי (במצב קל), והם היו בדרך לשע"צ.
נתתי את הטלפון לזאבי, והרוחות במוקד נרגעו.
היינו בשע"צ (עם הטפסים וכו') שעה וחצי (!!!!!).
חזרנו לתחנה, אספתי את הרכב שלי, נסעתי לשע"צ להתארגן לחתונה.
נכנסתי למעונות בשע"צ עם עיניים אדומות ונפוחות.
פעם ראשונה בחיי, שבכיתי אחרי מקרה. והיו לי מקרים הרבה יותר קשים מזה, שלא תבינו לא נכון.
זה הרג אותי. היה לי מאוד קשה.
לא עובר 4 שעות מבלי שאדמיין את התמונה של זאבי רץ אלי- עם התינוק השחור, המחוסר הכרה בידיו.
זהו. רק רציתי לשתף.
בשורות טובות. ושבת שלום.